"רשות היחיד" ו"רשות הרבים" בהקשר הקבלי ביהדות

בפרק הקודם עסקנו מעט בהבדל בין הגישות לאהבה בין היהדות לשאר התיאוריות הפילוסופיות השולטות בעולם המודרני. בשיעור ההוא ניסיתי לטעון שהאמונה בבורא עולם , ובבורא יחיד לעולם, מובילה לאהבה גדולה לכל הברואים וגם להבנת ההבדל שיש בין נבראים שונים בנוגע לתפקידם בעולם, מהותם הפנימית והנזק שיכול כל אחד מאיתנו לגרום בכך שהוא סוטה מתפקידו האמיתי, או נותן מקום רב מידי למותרות שבחיים. תוך כדי הדברים הזכרנו את העובדה שהאמונה בבורא יחיד מובילה למסקנה שהעולם איננו "אוסף פרטים" שאינם קשורים זה לזה אלא שכל היצורים כולם הם אורגן אחד גדול המונע מתוך שאיפה ומטרה משותפים. יסוד הדברים הללו הוא ביסוד קבלי המוסבר בתורת הסוד ושעליו ברצוני להתעכב בשיעור זה. תוך כדי הדברים אולי נעמוד על הבנה מחודשת ביסוד איסור מלאכה בשבת ומהותו, איסור שפעמים רבות אנו מתקשים להבינו.

אחת השאלות שרבים אוהבים לשאול על הדת היהודית נוגעת לאיסור המלאכה בשבת, רבים מתקשים להבין מדוע דברים מסויימים אסורים בשבת, מדוע מלאכות הנראות "קלות" לכאורה אסורות בשבת. בדרך כלל נתקלתי בשאלה זו בהקשר של הדלקת אש (או אור) בשבת, כשהטענה: "פעם היה קשה להדליק אש ואור, היה צריך לשפשף עצים או להקיש אבנים זה בזה עד שיצאה אש, אולם היום, הרי בחלקיק שניה אנו יכולים להבעיר אש גדולה ולהדליק נורה. התורה אסרה פעם את המלאכה בגלל שזה היה קשה כל כך, אבל היום לא מדובר בעבודה בכלל...". שאלה זו, בוריאציות שונות, חוזרת על עצמה שוב ושוב. התשובה הראשונית פשוטה למדי: התורה לא אסרה "עבודה" אלא "מלאכה". מדובר על שתי הגדרות שונות לחלוטין, מותר לכל יהודי ל"עבוד קשה" בשבת, כגון ללכת עם 50 קילוגרם (של דבר מותר, כמו אוכל) על הגב במשך כל היום כולו, להזיע הרבה ולהתאמץ מאוד והוא לא יעבור שום עבירה . התורה אוסרת מלאכה ואינה אוסרת עליך להתייגע....

ההסבר שהצגנו לגבי איסור המלאכה אומנם מסביר מדוע "עבודה" אינה אסורה בשבת, אולם עדיין נותרה מלאכה רבה לפנינו בתחום ההסבר החיובי. כלומר: מה משותף לכל הדברים שהתורה אסרה לעשות בשבת? מדוע אסור לעשות מלאכה שבת? או, במילים יותר מדוייקות, מה מוגדר כ"מלאכה" האסורה בשבת ומה מוגדר כ"עבודה", שלעיתים מותרת? לדעתי ההסבר הנכון הוא שהתורה אסרה בשבת "יצרנות". האדם מוגדר על פי בריאתו כיצור יצרני (אולי מקורה של המילה "יצור" הוא "יצרנות"?), האדם נועד לקדם את הבריאה, לתרום לה ולשפר אותה. אולם, ישנה בהגדרתו זו של האדם גם סכנה גדולה, האדם יכול להתמכר ליצרנותו, לשכוח את בורא העולם ולשקוע ביצרנות לשמה ובאמונה כי הוא זה שבאמת משנה את העולם . כאן באה התורה ומקדישה יום אחד לעבודה פנימית, יום אחד שבו על האדם לשכוח את יצרנותו הרבה, להתחבר חזרה לשורשיו הרוחניים ולמציאותו הנשמתית, ובעיקר, לזכור כי יש בורא לעולם שיצר (באמת, שלא כמו האדם, שחושב שהוא בורא) את הכול בשישה ימים. יום השבת נועד להזכיר את יסוד העולם, שנתן לאדם את הכוח להיות יצרני כל כך, לזכור את תפקידנו הרוחני ולשכוח מעט את מהומת החיים השוטפת. לכן, נראה שעיקר ההגדרה של האיסורים בשבת היא על היצרנות, האדם נאלץ ביום זה להשקיט את היצירה הטמונה בו ולהתמסר לעבודה מסוג אחר. לכן, לדעתי, מהותם הפנימית של איסורי שבת הוא איסור לעשות מלאכות שיש בהם משום יצירה של דבר חדש. וזוהי בדיוק "יצירת אש" בשבת, זוהי "כתיבה" וכן הלאה... אם נעבור על המלאכות האסורות בשבת נראה שכולן מתאימות להגדרה שזה עתה פרשתי- כל המלאכות האסורות בשבת נוגעות ליצירה של דבר חדש, דברים שהאדם עושה בדרך כלל במשך שבוע כדי לקדם את העולם, ודברים אלה אסורים בשבת. חז"ל גם מדגישים יש עניין וחובה לעבוד בימי השבוע, האדם מצווה להיות יצרני ולקדם את העולם בכל ימות החול ולנוח ביום השבת כדי לזכור את בורא העולם.

אולם, וכאן אנו מתחילים להתקרב לענייננו, ישנה מלאכה אחת שאינה עונה על ההגדרה של "יצירת דבר חדש בעולם", מלאכה זו היא המלאכה האחרונה מבין ל"ט המלאכות- מלאכת הוצאה מרשות לרשות, האיסור שיש על יהודי להוציא דבר מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת. במלאכה זו עצם הגדרת המלאכה היא שמירה על הקיים והעברתו ממקום למקום. אין כאן יצירה של משהו חדש, אין כאן דבר הנברא ומגיע עתה לעולם, אלא מדובר על אותו דבר בדיוק, שפעם היה מונח כאן וכעת הוא מונח שם. הנקודה המעניינת היא שמלאכה זו תופסת את המקום הגדול ביותר בספרות ההלכה ובתורה שבעל פה. הגמרא מקדישה למלאכת הוצאה פרקים שלמים ודפים על גבי דפים וכך גם הדבר בא לידי ביטוי בהלכה עד שניתן היה לחשוב שמלאכת הוצאה היא מלאכה "קלאסית" ומפתיע לגלות שדווקא מלאכה זו היא יוצאת דופן. למרות שמלאכת הוצאה איננה עונה להגדרה של "יצירת דבר חדש" היא עדיין מלאכה מרכזית ובעלת מקום רב בכל ספרות חז"ל וזה בניגוד למלאכות אחרות, הנראות חשובות יותר, שלהן מוקדש מקום מועט ביותר במשנה ובתלמוד. המשנה מקדישה משנה אחת בלבד (!) לצורך פירוט כל שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת, משנה אחת לשלושים ותשע! ולעומת זאת למלאכת הוצאה מקדישה המשנה פרקים שלמים ומשניות רבות מאוד.

מהו עניינה של מלאכת הוצאה? מדוע אסור להוציא חפץ ממקום למקום, למרות שאין בדבר יצירה חדשה ואין כאן בניה של משהו בעולם? מדוע הגמרא מייחסת כל כך הרבה חשיבות למלאכה זו שבתודעתינו היא צדדית לחלוטין?
למרות שנושא זה הוא רחב מאוד ונוגע לאופן הכתיבה של תורה שבעל פה ובאופן לימודה, ויש מקום להעמיק מאוד במהותה של מצווה זו והנובע ממנה בדברי חז"ל, בכל זאת ברצוני להציע כאן דרך להבנת הרמוז באיסור הוצאה על פי דברי התורה הפנימית. חשוב לי מאוד לציין שהדברים מובאים כאן בשטחיות גדולה ושכדי לרדת לעומקם יש צורך להקיף סוגיות נוספות הקשורות לעניין.

כדי לעבור על איסור הוצאה בשבת צריך האדם לבצע שני דברים, עקירה של החפץ ברשות אחת והנחתו ברשות אחרת. שתי הפעולות נקראות בלשון קיצור, "עקירה והנחה". והנה, בזוהר חדש אנו מוצאים ביטוי מעין זה בהקשר רחב יותר: "והנחה דשבת ברשות יחידו של עולם איהי שכינתא שבת מלכתא לא צריך למיעבד בה עקירה מההוא חפץ דאיתמר ביה כי אם בתורת ה' חפצו ואוקמוה רבנן אלא למהוי ביה קבוע", מבלי להבין בדיוק במה הדברים אמורים ניתן לשים לב שהזוהר הקדוש משתמש כאן בביטוי מיוחד: "הנחה דשבת ברשות יחידו של עולם", הזוהר משתמש כאן בביטוי "רשות" בהקשר של הקב"ה ומתאר את רשות יחידו של עולם. זוהי הצורה שבה תורת הסוד מסבירה את איסור ההוצאה בשבת, העולם הוא "רשות הרבים", יש בו הרבה מאוד פרטים הנראים כלא קשורים וכלא שייכים זה לזה. המתבונן בעולם מתקשה שלא להגיע למסקנה שאין כאן מנהיג ומכוון, ריבוי הפרטים ושאיפותיו האישיות של כל פרט נראות כסותרות אחת את השניה וניתן בקלות להגיע למסקנה שהעולם הוא "אוסף של פרטים" ללא קשר וללא מאחד. מצב זה נקרא בסוד- "רשות הרבים", וכך ברא הקב"ה את העולם. תפקידו של העם היהודי הוא להפוך את רשות הרבים הזו ל"רשות היחיד", למצוא את הגורם המאחד ואת השאיפה המשותפת של כל הגורמים השונים בעולם ולהראות לעולם כולו איך הוא ביסודו רשות אחת, רשותו של הקב"ה. זוהי עבודה גדולה ומסובכת והיא אורכת שנים רבות, במסגרתה עברנו את ריבוי האלילים וכעת אנו מתמודדים עם הכפירה המוחלטת ביחידו של עולם, אולם תפקידנו התחיל מאז והוא נמשך עד רגע הגאולה. רשות היחיד בסוד היא אותו מקום שבו יש אמונה בבורא יחיד של העולם ורשות הרבים היא המקום המפורד והמפוזר שבו עדיין לא הגיעו להכרה החשובה הזו... הוצאה מרשות לרשות, אם כן, מייצגת העברה מרשות יחידו של עולם לרשות הרבים, לקיחת דבר מהצד הטוב והחיובי של העולם והעברתו לצד השלילי. לשם דוגמא, כאשר אדם מוכיח באותות ומופתים שאין השגחה אחידה בעולם ושישנם דברים מסויימים שאינם תחת הנהגתו של בורא העולם הרי שיש כאן "מלאכת הוצאה" במובן הפנימי שלה. כאשר אדם משכנע את הנבראים שאין להם גורם מאחד ומשותף ושאין יעד אחיד של הבאת העולם למטרה סופית, הרי שגם כאן יש בחינה של הוצאה מרשות לרשות.
העבודה הגדולה שלנו היא הבאת רשות הרבים למצב של רשות היחיד, והוצאה מרשות לרשות היא העברתו של גורם מצד אחד של אמונה זו לצד המתחרה. על פי עומקה, מלאכה זו מייצגת את תפקידו המרכזי של האדם בעולם ואת מהותו של העם היהודי, ולכן היא מלאכה מרכזית ביותר בתוך ל"ט המלאכות האסורות בשבת. מכיוון שהדברים האסורים בשבת נוגעים, כפי שאמרנו, ליצרנותו של האדם הרי שמלאכה זו מייצגת את עיקר תפקידו של האדם בעולמו...

המסקנה המרכזית לגבינו היא שהעולם אכן נראה כרשות נפרדת, הפרטים שבו נראים כמרוחקים זה מזה וקשה מאוד לראות את השיתוף והאיחוד הפנימי שיש בהם, ההכרה כי בתוך רשות הרבים הזו טמונה ומוסתרת רשות היחיד היא הכרה המצריכה עבודה רבה, ותפקיד גדול המוטל עלינו. כפי שכבר הסברנו בשיעורים הראשונים בקורס באמונה הרי שכל העולם כולו בנוי בצורה המסתירה את "יחידו של עולם" (ועצם שמו, "עולם", נגזר מ"העלם") וקשה מאוד למצוא את הגורם המאחד של כל הפרטים. העבודה הקושרת בין כל פרטי הפרטים ומליארד מליארדי היצורים בעולם היא עבודה גדולה, מסובכת ומורכבת הדורשת מהאדם את מירב כוחותיו הנפשיים ומאמצים כבירים. מציאת הקשר בין רוחות, גשמים, מלחמות ומאבקי תרבות לבין חיות, יצורים ומהלכים פרטיים העוברים על כל אחד מאיתנו היא תפקיד חשוב שאותו עלינו לעשות במסגרת הפיכת העולם מרשות הרבים, שבה הכל נראה מפורד, לרשות היחיד.